אבל לפני כן – בואי נבין את הקונטקסט שבו הדברים מתרחשים.
במשך אלפי שנים נשים היו המין המוחלש והמדוכא. אמנם עברנו דרך ומעמדה של האישה בחברה השתפר, לפחות כלפי חוץ, אך מעמדה של הנשיות בחברה עדיין רחוק מאוד מלשקף את ערכה ומקומה הראוי, האמיתי.

בכל הנוגע לאנרגיה הנשית, בדגש על המיניות הנשית, מתקיים עד היום פיצול – בחברה ובתוכנו – בין תפקיד האם שאמורה לדאוג להמשכיות המין האנושי, להכיל ולקבל על עצמה את ציפיות החברה, ובין האישה המינית, שלה קיום עצמאי ורצונות משלה.

כתוצאה מפיצול זה אנחנו מוּתנות לחיות בתודעת אשמה קבועה. מצד אחד אנחנו "אמורות" להיות רכות, רגישות וקשובות לצרכי הסובבים אותנו, ומצד שני להיות נחשקות, מסתוריות, על-זמניות, מלאות עוצמה. אבל אז אנחנו נתפסות כמפתות ומתפתות, מסוכנות, אנוכיות והרסניות. מצב זה יוצר ומקבע בתוכנו שכבות של איסורים ופחדים הנוגעים לביטוי הרגשות, הרצונות, הידע האינטואיטיבי והמיניות שלנו.

כאשר תודעת האשמה לא מאוזנת בתוכנו (יותר מידי אשמה או דחף תגובתי לשחרור), השפעת הדיכוי חזקה עד כדי כך שהאפשרות לעבור ריפוי והתפתחות ולהגיע למקום של שחרור עמוק וקבלה יכולה להחוות כבלתי אפשרית . אנחנו מתקשות לבטא ולממש את רצונותינו באופן מאוזן, אמביולנטיות ביחס לעוצמה המינית שלנו, מדכאות את התשוקה הבריאה שלנו וסובלות מסימפטומים של דיכוי זה.

כלומר, משחזרות טראומות במקום לרפא אותן, מתקשות להתמודד עם מצבים מורכבים (שטח אפור), לצמוח מתוך קונפליקט ולהעמיק קשרים אינטימיים. תחושות הפחד, הבושה והאשמה מול הדחף והרצון לפרוץ מונעים מאיתנו לממש את נשיותנו ואת מהותנו השלמה באופן מלא ומאוזן.